הביצה
הביצה
מאת: אנדי וייר
(בתרגום חופשי שלי מאנגלית)
היית בדרכך הביתה כשמתת.
זאת היתה תאונת דרכים, לא תאונה יוצאת דופן במיוחד, אבל קטלנית בכל זאת.
השארת אחריך אשה ושני ילדים. זה היה מוות חסר כאב.
צוותי האמבולנס ניסו כמיטב יכולתם להציל אותך, אך ללא הועיל.
הגוף שלך התרסק לחלוטין, מוטב היה לך שמתת, תאמין לי.
ואז פגשת אותי.
“מה … מה קרה? “שאלת. “איפה אני?”
“מתת” אמרתי בענייניות. אין טעם לכפות מילים מיותרות.
“הייתה משאית … וזה החליק …”
“כן” אמרתי.
“אני .. מתתי?”
“כן, אבל אל תרגיש רע בקשר לזה. כולם מתים.” אמרתי.
הסתכלת מסביב. לא היה שום דבר. רק אתה ואני.
“מה זה המקום הזה?” שאלת. “זה החיים שלאחר המוות?”
“פחות או יותר.” אמרתי
“אתה אלוהים? שאלת
“כן.” עניתי. “אני אלוהים.”
“הילדים שלי .. אשתי..” אמרת.
“מה לגביהם ?האם הם יהיו בסדר?”
“זה מה שאני אוהב לראות” אמרתי. “… אתה פשוט מת, והדאגה העיקרית שלך היא המשפחה שלך.”
הסתכלת בי בסקרנות. לך לא נראיתי כמו אלוהים. אני פשוט נראה כמו גבר או אולי אישה. איזו דמות סמכות מעורפלת. אולי של מורה דקדוק יותר מאשר הקב”ה.
“אל תדאג”, אמרתי. “הם יהיו בסדר. הילדים שלך יזכרו אותך מושלם בכל המובנים. לא היה להם את הזמן כדי לבוז לך. אשתך תבכה כלפי חוץ, אבל מבפנים תחוש הקלה. כדי להיות הוגנים, הנישואים שלך למעשה התמוטטו. אך אם זו נחמה בעבורך, אז דע שהיא תרגיש אשמה מאוד על תחושת ההקלה שלה “.
“הו”, אמרת. “… אז מה קורה עכשיו? האם אני הולך לגן עדן או לגיהינום או משהו?”
“לא,” אמרתי. “אתה תתגלגל מחדש”.
“אה,” אמרת. “אז ההינדים צדקו”.”
כל הדתות צודקות בדרכן שלהן,” אמרתי. “… בוא, תלך איתי.”
הלכת בעקבותיי כשצעדנו דרך הריק.
“לאן אנחנו הולכים?”
“אין מקום מיוחד,” אמרתי. “.. זה פשוט נחמד ללכת בזמן שאנחנו מדברים.”
“אז מה הטעם?” שאלת. “כשאתגלגל מחדש, אני אהיה רק לוח ריק, נכון? תינוק. אז כל החוויות שלי וכל מה שעשיתי בחיים האלה לא ישנו “.
“לא כך!” אמרתי. “יש לך בתוכך את כל הידע והחוויות של כל חיי העבר. אתה פשוט לא זוכר אותם עכשיו.”
הפסקתי ללכת ואחזתי אותך בכתפייך.
“הנשמה שלך מפוארת יותר, יפהפייה, ענקית מכפי שאתה יכול לדמיין. המוח האנושי יכול להכיל רק חלק זעיר ממה שאתה. זה כמו לטבול את האצבע בכוס מים כדי לראות אם זה חם או קר. אתה שם חלק זעיר של עצמך לתוך הכלי, וכאשר אתה שולף אותה בחזרה החוצה, היא נושאת את כל החוויות שהיו לה.” “אתה היית בן אדם במשך 48 השנים האחרונות, אז אתה עדיין לא הרחבת והרגשת את גודל המודעות העצומה שלך. אם היינו מסתובבים כאן די הרבה זמן, היית מתחיל לזכור הכול. אבל כרגע אין טעם לעשות את זה בין סיפורי חיים החיים שלך.”
“כמה פעמים התגלגלתי אז?”
“הו המון. הרבה מאד. נכנסת להרבה חיים אחרים.” אמרתי. “הפעם, תהיה איכרה סינית בשנת 540 לספירה”.
“חכה, מה? “גמגמת. “אתה שולח אותי בחזרה בזמן?”
“טוב, אני מניח מבחינה טכנית. הזמן, כפי שאתם מכירים אותו, קיים רק ביקום שלכם. הדברים שונים מאין שבאתי “.
“מאיפה אתה בא? ” אמרת.
“אה, בטח” הסברתי. “… אני בא מאיזשהו מקום. במקום אחר. ויש אחרים כמוני. אני יודע שאתה רוצה לדעת איך זה שם, אבל באמת לא היית מבין. “
“אה,” אמרת, קצת מאוכזב. “.. אבל חכה. אם אצליח להתגלגל מחדש למקומות אחרים בזמן, אוכל ליצור קשר עם עצמי בשלב מסוים “.
“בטוח. זה קורה כל הזמן. כך יוצא, שכשני האנשים, המודעים רק לסיפורי החיים שלהם נפגשים, הם לא יודעים אפילו שזה מה שקורה. ”
“אז מה הטעם?”
“ברצינות?” שאלתי. “ברצינות? אתם מבקשים ממני את משמעות החיים? זה לא קצת סטריאוטיפי? “
“טוב, זו שאלה לגיטימית” התעקשת.
הסתכלתי לך בעיניים.“משמעות החיים, הסיבה שעשיתי את כל היקום הזה, היא שתגדלו, שתתפתחו, שתבשילו ותתבגרו”.
“אתה מתכוון לאנושות? אתה רוצה שנגדל ונתבגר? “
“לא רק בשבילך. עשיתי את כל היקום הזה בשבילך. עם כל חיים חדשים שאתה חווה, אתה גדל ומבשיל להיות משכיל גדול ועצום יותר ויותר. “
“רק אני? מה עם כולם? “
“אין אף אחד אחר, “אמרתי. “.. ביקום הזה, יש רק אתה ואני”.
בהית בי במבט אטום. “אבל כל האנשים על כדור הארץ …”
“כולם, גלגולים שונים שלך. “
“חכה רגע, אני כולם!? “
“עכשיו אתה מבין את זה, ” אמרתי, עם טפיחה על הגב.
“אני כל אדם שחי אי פעם?”
“או כל מי שבכלל יחיה?”
“אני אברהם לינקולן?”
“אני היטלר? ” אמרתי, מזועזע.
“ואתה גם מיליוני האנשים שהוא הרג.”
“אני ישוע?”
“ואתה כל מי שהלך אחריו”.
“בכל פעם שגרמת למישהו להיות קורבן,” אמרתי, “היית קורבן של עצמך. כל מעשה חסד שעשית, עשית לעצמך. כל רגע מאושר ועצוב אי פעם שנחווה או יחווה על ידי כל אדם שהיה, או יהיה, נחווה על ידך. ”
חשבת על כך זמן רב.
“למה? “שאלת אותי. “למה לעשות את כל זה?”
“כי ביום מן הימים תהייה כמוני. כי זה מה שאתה. אתה כמוני. אתה הילד שלי”.
“וואו, ” אמרת, כלא מאמין. “אתה מתכוון שאני אלוהים?”
“לא. עדיין לא. אתה עדיין עובר. אתה עדיין גדל ומבשיל. ברגע שתחיה כל חיי אנוש לאורך כל הזמנים, אתה תהיה מספיק בשל כדי להיוולד. “
“אז היקום כולו…”, אמרת
“.. זה רק …””ביצה, ” עניתי. “עכשיו הגיע הזמן שתעבור הלאה לחיים הבאים שלך”.
ושלחתי אותך לדרכך.
לסיכום
כאשר אתה פוגש מישהו אחר שאל את עצמך:
“האם אמא שלי, או אחי, הילד שלי, אשתי, החבר הכי טוב שלי… הם ביטויים של עצמי?”
תחשוב על זה כאשר אתה מדבר איתם.”
האם המלצרית הסקוטית הזאת, או לאונרדו דיקפריו או גנדי, כל הטרוריסטים, הפוליטיקאים, החיילים שמתו במלחמות, הבוס שלי .. כולם יכולים להיות באמת אני?”
תחקור כל דבר וכל אחד.
תתחיל לראות את היקום דרך זווית ראייה זו. לראות את העולם ואת כל מי שנוכח בו דרך התבוננות זו.
תאר לעצמך שכולנו היינו רואים אחד את השני באופן הזה – כאחד!
אז מה אם זה לא רק סיפור, אלא מציאות שיכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר.
השאלה היא לא איזה סיפור נכון יותר, אלא איזה סיפור הופך אותך לאדם טוב יותר.
לאלוהים.
נ.ב. כשאני חושב על זה, אתה כתבת את הטקסט הזה בעצמך 🙂
מדהים ,אהבתי מאוד